השמאל הטוב, הרע והמכוער

15 אפר

אני מאמין שרוב אנשי השמאל הכלכלי-חברתי הם אנשים טובים שהוטעו. תינוקות שנשבו. אנשים שבמידה כזו או אחרת הפנימו את המסר שהועבר אליהם משחר ילדותם ומשחר ההיסטוריה, מסר שהלך והתעדן, הלך והשתכלל לאורך השנים, אבל במהותו נשאר זהה – אדם לא שייך לעצמו. לראש השבט, למלך, לאלוהים (כלומר לכנסייה), למדינה, למפלגה, לחברה… לא לעצמו. כדי לשכנע אנשים ברעיון הקאונטר-אינטואיטיבי הזה נעשה שימוש בתערובות שונות של מקל וגזר. ראש השבט יהרוג אותך אם תמרה את פיו, אבל תלחם היטב תחת פיקודו ותזכה בנתח מהשלל. אלוהים ידון אותך לגהנום אם תחטא, אבל תעשה מה שהכוהנים אומרים לך ותזכה בחיי נצח בגן עדן. אם לא תשלם מס הכנסה יזרקו אותך לכלא, אבל תתנהג יפה ו… ובכן, רוב הסיכויים שלא תקבל כלום, אבל לך תדע, אולי יום אחד הגלגל יתהפך ותצטרך עזרה מהמדינה.

 מה שבולט בדוגמא האחרונה אבל למעשה משותף לכולן זה שהטריק האמיתי הוא לשכנע את האזרחים שהם צריכים את השלטון. אתם צריכים את ראש השבט שינהיג אתכם במלחמה. אתם צריכים את הכוהנים שיתווכו בינכם לבין אלוהים (הקתולים העלו את זה לדרגת אמנות). ואתם צריכים את המדינה שתנהל יותר ויותר אספקטים בחיים שלכם, כי אתם בברור לא מסוגלים לעשות את זה בעצמכם. המסר הזה הוא חלק כל כך אינטגרלי מהחברה שלנו עד שגם אלה שמנוצלים באופן המחפיר ביותר ע"י המדינה, נגיד העשירון העליון בישראל, מאמינים ברובם שבסה"כ הם מרוויחים מהעסק. טוב, אז את העשירון העליון אמור (שם של דג…) להיות יחסית קל לשכנע שההפך הוא הנכון, וגם עם העשירונים 8 ו-9 לא צריכות להיות יותר מדי בעיות, אבל מה עם העשירונים הנמוכים יותר? ומה עם אנשים שהחולשה שלהם היא לאו דווקא כלכלית? ובכן, שם נמצא השמאל המכוער.

 כרגיל, לצורך שלי לכתוב פוסט היה טריגר ספציפי . תקציר: סטודנטית במכללת ספיר נכנסה לוויכוח עם סטודנט אחר, שאמר דברים כמו "הומואים ולסביות הורסים את מדינת ישראל" ו-"השואה הייתה עונש מאלוהים". היא דרשה ממנו להפסיק לפלוט את הבולשיט שלו בטענה שדבריו פוגעים בה, הוא סירב. הוויכוח הגיע לצרחות וגרם לה לבכי בזמן אמת ולהתקפי חרדה מאוחר יותר. היא החליטה לפנות לנציבה להטרדות מיניות במכללה, שכמובן אמרה שאין לה קייס והפנתה אותה לוועדת המשמעת. גם וועדת המשמעת החליטה לא לעשות עם זה כלום. מסתבר ש-"כשפמיניסטית רדיקלית לא מרוצה מהממסד, היא לא סופגת את זה בשקט", אז היא העלתה את הסיפור לבלוג שלה והפיצה אותו בפייסבוק, שם נתקלתי בו.

 הדבר הראשון שהרגשתי כשקראתי את הסיפור היה כמובן רחמים. איך אפשר שלא לרחם על מישהי רגישה כל כך ("קצות העצבים שלי חשופים", כפי שהיא אמרה בפייסבוק) שלשמוע את הדעות של אידיוט מושלם גורם לה להתקפי חרדה? אלוהים יודע שלא חסרים אידיוטים בעולם, והם כולם אוהבים להשמיע את הדעות שלהם. רגישות כזו תפריע לתפקוד היומיומי של אדם שהחברה בה הוא חי אינה הומגנית לחלוטין, תפריע עד כדי כך שאפשר לראות בה נכות, אולי מולדת, אולי כזו שהתפתחה עם הזמן. כך שריחמתי עליה. אבל מהר מאוד התחלתי לכעוס, והרחמים הפכו לבוז. כי הדרך שלה להתמודד עם דברים שקשה לה לשמוע היא להשתיק את הדובר בכוח, ואפילו מעבר לזה, לשנות את החברה עצמה כך שהדברים האלה לא יוכלו להאמר בה. בפוסט ובהקשר אחר היא מתגאה בזה ("הסביבה תיאלץ להסתגל אלי"), אבל לי בתור אדם יחסית בריא קשה לראות את הנסיון שלה ליצור חברה של נכים באור חיובי. כך שכעסתי עליה. ואז… לבוז ולכעס נוסף ייאוש. כי הבחורה הזו ודומיה לעולם לא יתמכו בחברה חופשית. הם – בניגוד לשמאל הטוב – אכן מרוויחים מקיום השלטון, עד כמה שהם יתכחשו לזה. השלטון הוא מנגנון דרכו הם יכולים לכפות את דעותיהם על שאר האוכלוסיה. לא שאני אצטער אם דברי הומופוביה, טירוף דתי וטיפשות כללית כמו אלה שצוטטו לעיל לא יבוטאו שוב לעולם, אבל זה הרי לא יעצור שם. למעשה, תרבות הפוליטיקלי קורקט כבר מזמן הלכה הרחק מעבר לזה. בתחילת הפוסט אמרתי שאני מאמין שרוב אנשי השמאל שייכים לשמאל הטוב. מה אם אני טועה? מה אם השמאל המכוער נפוץ בהרבה ממה שאני חושב? הרעיון הזה מייאש אותי.

אה, והשמאל הרע? אלה האנשים שמתאווים לשלטון. האנשים שלסירוגין מכים את השמאל הטוב במקל ומנופפים בגזר טיפה מעבר להישג ידו. האנשים שרואים בשמאל המכוער אוסף של אידיוטים שימושיים, ומדי פעם זורקים להם איזה פירור בצורת מס "פרוגרסיבי" או חוק נגד אפליה מגדרית. דוגמא קיצונית של השמאל הרע מהספרות היפה היא אלסוורת' טוהי מ-"כמעיין המתגבר". דוגמא קיצונית מהספרות ההיסטורית היא ולדימיר איליץ' לנין. דוגמא פחות קיצונית מהיום-יום היא כמעט כל פוליטיקאי ישראלי.

מודעות פרסומת

זעקות הקוזאק הנגזל של השמאל

2 מרץ

אני רוצה לומר כמה מילים על תופעה מעניינת: לעיתים קרובות המנגנונים האנטי-חירותיים שהשמאל (הכלכלי-חברתי) הקים ותומך באופן נלהב בהמשך קיומם מופנים נגדו. בפני עצמו זה לא מפתיע; החלק המעניין הוא התגובה של השמאל, שמזכירה לי את הסיפור על הפורץ שתבע את בעל הבית שהוא פרץ אליו כי הוא החליק על הרצפה ושבר יד.

 הטריגר לפוסט הוא הסיפור על הבול מהפוסט האחרון של ואנדר. בקצרה – השירות הבולאי פנה למישהי בבקשה לקבל תמונות ארכיון ממפעל לייצור תחמושת בו היא עבדה בימי קום המדינה. התמונות (אילוסטרציה) נשלחו, השירות הבולאי ענה ב-"אולי יש באפשרותכם למצוא תמונות עם פחות רגליים חשופות של בחורות". ואנדר ועיתון "הארץ" רואים בזה הדרת נשים. בעקבות סערת כוס התה שהתעוררה בנושא השירות הבולאי החליט לוותר על הנפקת הבול. ואנדר קוראת לזה מחיקת פיסת היסטוריה, ואני מסכים. אבל איך השירות הבולאי מצדיק את עצמו? ובכן, הנה התגובה הרשמית שלהם לפניית "הארץ" בנושא:

 השירות הבולאי מנפיק בולים בנושאים שונים ומגוונים, תוך הקפדה יתרה על כך ש-50% מהדמויות המופיעות על הבולים יהיו נשים. יצוין כי הבולים, הינם סמל רשמי של מדינת ישראל, והם נמכרים בכל סניפי הדואר, לכלל האוכלוסיות באופן אחיד. לכן אנו מקפידים כי הנושאים, האיורים והתמונות, לא יפגעו ברגשות אוכלוסייה זו או אחרת.

 אני ארשה לעצמי להניח שואנדר לא מתנגדת לכך שחצי מהדמויות על הבולים יהיו נשים. אבל מה ההשלכות של הכלל הזה? נגיד שהשירות הבולאי מחליט להוציא סדרת בולים עם ה-theme של זוכי פרס נובל לדורותיהם. נגיד גם שמישהו שם קצת מגזים ומוציא 86 בולים מהסדרה הזו. על 43 מהבולים מופיעים גברים ועל 43 מופיעות נשים. אספן בולים שקדן שאינו מודע לכלל של השירות הבולאי יכול בקלות להגיע למסקנה שמחצית מזוכי פרס הנובל היו נשים; המציאות היא שאותן 43 שיש לו באלבום הן כל הנשים שזכו בפרס הנובל אי פעם בזמן שחוץ מ-43 הגברים היו עוד 749. סדרת בולים כזו תהיה שכתוב פראי של ההיסטוריה שנולד מהרצון לא לפגוע ברגשות אוכלוסייה מסוימת. היי, רגע, זה לא בדיוק מה שואנדר מוחה עליו?

 זו אולי נראית כמו דוגמא איזוטרית מתחום שאין לו יותר מדי השפעה על חיינו (אם כי אני בטוח שאני לא היחיד שמרגיש שתרבות הפוליטיקלי קורקט חונקת אותו לפעמים) אבל לא חסרות דוגמאות מתחומים שהחשיבות שלהם מובהקת יותר. לא מזמן עבר בפייסבוק סיפור של אמא שביתה סירבה לשיר את התקווה בבית הספר, לאחרונה התברר שמשנת 1993 לא לומדים על אבולוציה בשיעורי ביולוגיה, לפני שנתיים גדעון סער החליט לשלוח את כל תלמידי בתי הספרים הממלכתיים לביקור במערת המכפלה. "פאשיזם! פונדמנטליזם! אינדוקטרינציה!" בוקעת הזעקה מגרונות נאורים. אותם גרונות שייכים לצאצאים האינטלקטואליים של מפא"י, שהחליטה על חוק חינוך חובה במטרה המוצהרת ליצור אדם סוביי… סליחה, אדם ישראלי חדש, וגם היום הם תומכים בהחלת תוכנית לימודים אחידה על כלל ילדי מדינת ישראל, לעיתים קרובות בדגש על לימודי אזרחות – שהרי איך נדע שדמוקרטיה פרוגרסיבית היא גן עדן עלי אדמות אם לא יכריחו אותנו לשנן את זה?

 ובעולם הכלכלה… השמאל חולם על מדינת רווחה, מדינה בה הממשלה דואגת לדיור, בריאות, מים ומזון, חינוך והשכלה ואפילו – מסתבר – לאופק התעסוקתי של כל אזרח. כל הדברים האלה כמובן עולים כסף, וכסף כמובן לא גדל על העצים, כך שהממשלה לוקחת את הכסף מהאזרחים. אמממם, יגיד חייזר ששומע על הסידור הזה לראשונה, מה הטעם לקחת מהאזרחים כסף במיסים ואז להחזיר להם אותו בשירותים? טיהי, יצחקק השמאלני, יסביר את הקונספט של מדרגות מס וידגים ע"י הצגת מערכת המס הישראלית, בה 50% מהעובדים לא משלמים מס הכנסה והעשירון העליון משלם 44% מסה"כ המיסים בעצמו. אז רגע, יקשה החייזר, אתה אומר שמדינת רווחה לוקחת מחלק מהאנשים הרבה יותר כסף משהיא מחזירה להם? אצלנו בביטלג'וז קוראים לדבר כזה שוד. טוב, כן, אומר השמאלני, אבל זה בסדר כשהמדינה היא זו שעושה את זה. ובכלל, זקנה במסדרון בבית החולים חשובה לי יותר מאשר הרווחים של איזה טייקון. אך אויה! זמן מה לאחר שהשוד קיבל לגיטימציה ונלקחו הרווחים של הטייקון, כמו גם מס ערך מוסך ומס בריאות ומס טבק ומס בירה ועוד ועוד, התברר שהכסף לא הגיע לזקנה בבית החולים אלא לחרדים ולמתנחלים ולמערכת הבטחון (והכסף שכן הגיע לבית החולים נוהל כל כך גרוע שכל מי שיכול להרשות לעצמו מעדיף לשלם כפליים וללכת לרופא פרטי, אבל זה סיפור אחר). לשמאלני אין מושג איך כל זה קרה. החייזר דווקא מבין מצוין.

 לסיכום ובקיצור, מי שהולך לישון עם כלבים שלא יתפלא אם הוא מתעורר עם פרעושים, וקוזאקים שנגזלו ייטיבו לעשות אם יבלמו פיהם.

איין ראנד וקצת אקטואליה

30 ינו

נדמה לי שהייתי בן 18 כשקראתי לראשונה את "מרד הנפילים" של איין ראנד. מה אומר… לא התרשמתי. לרעיון שחופש זה דבר טוב כבר הגעתי בעצמי, וכרומן הספר היה די גרוע – העלילה התפתחה לאט מדי, לגיבורים הייתה נטייה מצערת לשאת נאומים במקום לדבר והנבלים היו חדלי אישים אמורפיים. לא מצאה חן בעיני הדמוניזציה שראנד עשתה לסוציאליסטים (בוזזים וטפילים, כלשונה). לשיטתה אגואיזם הוא כורח המציאות, וכל מי שלא מכיר בכך ומנסה להגביל את האגואיזם של בנאדם כזה או אחר ע"י, למשל, רגולציה ממשלתית או מיסים שמטרתם להקטין את אי השיוויון בחברה, בורח מהמציאות. רעיון אחר שהיא מביעה ב-"מרד הנפילים", שנשמע מוזר אפילו יותר, הוא שהבסיס לאידאולוגיה הסוציאליסטית הוא הרצון להרוס הישגים שהסוציאליסט לא מסוגל להגיע אליהם בעצמו, שסוציאליסטים לא באמת רוצים לחיות, שסוציאליסטים הם אנטי-חיים.

 

בזמנו הרעיונות האלה נראו לי מופרכים ולא התעכבתי עליהם יותר מדי, אבל מאז זרמו לא מעט מים בירדן. לעיתים קרובות מדי שמעתי אמירות של פוליטיקאים, הוגי דעות וסתם בלוגרים שנראו כאילו הן נלקחו כמעט בשלמותן מתוך דברי הנבלים חדלי האישים והאמורפיים של "מרד הנפילים". כך שעכשיו הרעיונות האלה נראים לי פחות מופרכים. אתמול נתקלתי בשני מקרים שחיזקו את אמונתי ברעיונות האלה, והם הסיבה לפוסט הזה.

 

אלה מכם שמתעניינים בפוליטיקה בטח קראו את הכתבות שהופיעו אתמול על התוכניות של משרד האוצר לסגירת הגרעון התקציבי. התוכניות כוללות קיצוץ בתקציב הבטחון, קיצוץ בקצבאות ילדים וקצבאות אחרות וביטול פטורים שונים ממס. כפי שאפשר היה לנחש, התגובות מהצד השמאלי של המפה הפוליטית לא היו אוהדות. "גזירות!", נשמעה הקריאה מפוליטיקאים וסטטוסים בפייסבוק כאחד. אבל למה הם ציפו? אי אפשר להמשיך להוציא כסף שאין לך לנצח. והאם זה לא מופרך לקרוא גם לקיצוצים בקצבאות, כלומר בשירותים שהממשלה מספקת לאזרחים, וגם להעלאות מס, שמטרתן לממן את השירותים הנ"ל, "גזירות"? אם לא היו מקצצים בשירותים היו צריכים להעלות יותר מס. אם לא היו מעלים מס היו צריכים לקצץ יותר בשירותים. האם התעלמות מהעובדות האלה היא לא בריחה מהמציאות?

 

המקרה השני הוא הרבה יותר נקודתי, אבל מכיוון שהוא מחזק את הרעיון האחר שהזכרתי נראה לי ששווה לדבר עליו בכל זאת. חבר של חבר בפייסבוק הפיץ תמונה שמותחת ביקורת על העסקת עובדי קבלן. זה הגיע לפיד שלי, ובתגובה לתמונה כתבתי כך: 

התמונה הזו היא מתחרה לא רעה, אבל האמירה הכי מוצלחת שראיתי עד עכשיו בנושא עובדי קבלן היא זו: "צריך לחוקק חקיקות מגן, שלא יאפשרו עוד את קיומה של שיטה זו. אין לכם כסף להעסיק עובדים? אל תעסיקו אותם. אינכם יכולים להתקיים בלי העובדים? הואילו לסגור את שעריכם."

(http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3268615,00.html)

 

האמירה שציטטתי היא כמובן מזעזעת. הכותבת מעדיפה שעובדי הקבלן יהיו מובטלים, שהעובדים בחברה שאינם עובדי קבלן יהיו מובטלים ושהציבור יפסיק להנות מהמוצר שהחברה מספקת, ובלבד שעובדי הקבלן לא "ינוצלו". בעל העסק מפסיד, העובדים מפסידים, הציבור מפסיד. אף אחד לא מרוויח. הרס לשם הרס. מה שמוצלח בעיני באמירה הזו הוא שהיא מהווה דוגמא מובהקת כל כך לאידאולוגיית האנטי-חיים. ועם זאת ההודעה שלי קיבלה לייקים מאנשים שאני די בטוח שפספסו את המסר.

 כך שלמרות הכל, תקראו את איין ראנד אם עוד לא עשיתם את זה, ותחשבו על מה שהיא אומרת. במיוחד אם אתם סוציאליסטים 🙂

פולחן מטען, קפיטליזם ועתידה של מדינת ישראל

7 ספט

דברים משונים רבים צמחו מתוך האפר של מלחמת העולם השניה. האו"ם, המלחמה הקרה ומדינת ישראל הם כמה מהמוכרים שבהם. אחד הפחות מוכרים הינו תופעת פולחן המטען (Cargo Cult). ומעשה שהיה כך היה…

 השנה היא 1942. המלחמה באוקיינוס השקט מתחילה להשתולל במלוא עוצמתה. בסיסים אמריקאיים מוקמים ברחבי האיים המלנזיים. כמויות ענק של מזון, בגדים, תרופות, כלי נשק ושאר טובין מובלות לאיים ע"י מטוסים וספינות לשימושם של החיילים. המקומיים, שעבור רבים מהם זהו המגע הראשון עם הציוויליזציה המערבית, מוכים בתדהמה. בהעדר הסבר הגיוני יותר הם מפרשים את המטען שמביאים המטוסים והספינות כמתנה מהאלים שהגיעה בטעות לידי האמריקאים. למרבה המזל האמריקאים לא מתקמצנים על פחיות שימורים, כך שבזמן ששאר העולם בוער המלנזים חווים עליה חסרת תקדים באיכות חייהם.

 השנה היא 1945. המלחמה הסתיימה. האמריקאים אורזים מזוודות וחוזרים הביתה, ואיתם נעלם השפע. כפטריות אחרי הגשם צצות כתות המבטיחות להחזיר את המטען לאיים. המלנזים מנסים לעשות זאת ע"י חיקוי המנהגים של האמריקאים, בחושבם כי אלה משכו את תשומת ליבם של האלים וגרמו להם להעניק את המטען לאמריקאים במקום ליעדו ההגיוני, כלומר למלנזים. הם מניפים את דגל הכוכבים והפסים. הם מקיימים תרגילי סדר, חמושים ברובים עשויים מבמבוק. הם בונים מגדלי פיקוח ויושבים בהם עם אוזניות חרוטות מעץ לראשם. הם אפילו סוללים מסלולי נחיתה חדשים כמיטב יכולתם. אבל המטוסים לא נוחתים והמטען הולך ונהיה זכרון רחוק.

אולי הדבר המוזר ביותר בפולחן המטען הוא שכמה כתות שרדו עד היום. כת ג'ון פרום ממתינה בסבלנות לשובו של מייסדה האגדי, שהבטיח לפני כ-70 שנה לחזור יום אחד ובאמתחתו מטען לכל. בתשובה לביקורות מציינים המאמינים כי הנוצרים מחכים לישו כבר 2000 שנה, אז מה זה 70?

ואולי בעצם אין שום דבר מוזר בכל הסיפור. אולי זה פשוט הטבע האנושי. הרי גם בישראל 2012 רווח פולחן המטען. יש כמובן את אלה ששמים דגלים של ארה"ב על האוטו ביום העצמאות, אבל הם יכולים לטעון שהפולחן שלהם עובד. תופעות הרבה יותר מעניינות ומשמעותיות לעתיד החברה הישראלית הן פולחן מטען מדעי – כתות שונות ומשונות, החל מחסידי ההתחממות הגלובלית וכלה במומחים לחינוך, שלכולן משותפת האמונה שמספיק להשתמש במילים ארוכות ולשים גרף או שניים במאמר כדי להקנות לו תוקף מדעי – ופולחן מטען כלכלי, עליו אני רוצה לדבר בשארית הפוסט.

 כמו פולחן המטען המלנזי ופולחן המטען המדעי, שורשיו של פולחן המטען הכלכלי נעוצים גם הם באי הבחנה בין צורה למהות. במקרה הזה את תפקיד הילידים המלנזים לוקחים קברניטי מדינת ישראל, ואת תפקיד המטען הנחשק מקבל השגשוג שמביא הקפיטליזם למדינות המעטות בהן הוא עדיין קיים (אקדים ואומר שארה"ב כבר מזמן אינה אחת מהן). דוגמא אופיינית לפולחן מטען כלכלי היא הרעיון שעל הממשלה לעודד תחרות ע"י הכנסת שחקנים חדשים, כפי שנעשה לאחרונה בשוק הסלולר. מקור הרעיון ברור – בשווקים חופשיים מס' השחקנים בדרך כלל גדול והתחרות ביניהם משפרת את המוצר ומורידה את עלותו לצרכן. הבעיה ברעיון היא שהתחרות נובעת לא ממספר השחקנים אלא מהיותו של השוק חופשי. הירידה במחירי הסלולר היא כמובן מבורכת, אבל ההיסטוריה מלמדת שהיא זמנית. לכשיתייצב השוק המחירים יחזרו להיות כפי שהיו לפני הרפורמה ואף יעלו מעבר לזה. כל עוד משרד התקשורת (ולא כוחות השוק) קובע כמה חברות סלולר יפעלו בארץ מחירים נמוכים תמיד יהיו תופעה חולפת.

 ציניקן עשוי לתהות האם מקימי כתות המטען המלנזיות באמת האמינו בריטואלים שהם מכרו להמונים, או שמא המוטיבציה שלהם הייתה טובות ההנאה שתמיד נלוות למעמד הכהנים. אותה שאלה עולה ביתר שאת כשמדובר בפולחן מטען כלכלי, שהרי עקרונות הקפיטליזם נוסחו לפני יותר מ-200 שנה והם מוסברים במאות ספרים. רבים מפקפקים בטוהר כוונותיהם של התומכים בריטואל נפוץ אחר – ההפרטה. הפרטה לכשלעצמה היא רעיון מעולה, אבל מכירת חברה ממשלתית למקורב בשבריר משוויה תוך השארת הרגולציה שלא מאפשרת להתחרות בחברה על כנה היא לא בדיוק מה שהתכוון אליו המשורר. השמאל נוהג לקרוא לשיטה הכלכלית של מדינת ישראל "קפיטליזם חזירי". ובכן, השיטה היא בהחלט חזירית, אבל רחוקה מאוד מלהיות קפיטליסטית. שווה לבדוק איך נראים החיים במדינה קפיטליסטית אמיתית.

 בסינגפור אין מס בריאות, אין ביטוח לאומי, אין מס על רווחי הון, אין מס על דיבידנדים. מדרגת מס ההכנסה העליונה בסינגפור היא 20%, מס החברות הוא 17%, המע"מ הוא 7%. שכר המינימום הוא 0 דולר סינגפורי לחודש. החינוך הוא חובה רק עד גיל 12. תקציב הבטחון, אותה פרה קדושה של הימין והשעיר לעזאזל החביב על השמאל, גבוה ב-40% בסינגפור מבישראל (בחלוקה לנפש). ועם כל זאת, הסינגפורי הממוצע מרוויח כמעט פי 2 ממקבילו הישראלי, סינגפור דורגה לאחרונה כמדינה הבריאה ביותר בעולם והציונים של התלמידים הסינגפוריים במבחני פיז"ה הם בין 5 הראשונים בעולם בכל קטגוריה.

 לשאלה "מה זה צדק חברתי?" יש כל מיני תשובות. דעתי האישית היא שצדק משמעו שכל אחד קוצר את אשר זרע. אבל אולי זו בכלל לא השאלה הנכונה. אולי קביעת השיטה הכלכלית של מדינה היא עוד אחד מהמקרים האלה בהם עדיף להיות חכם מאשר צודק.